הכל התחיל כשהשעון בגן לבונה התקלקל. הגננת העלתה תמונה לוואטצ אפ וביקשה תחליף ואני הצעתי להחליף מנגנון. אמא אחרת מיהרה וקנתה מנגנון חדש, והגננת, שלא הצליחה להחליף לבד, נתנה לי את השעון והמנגנון כדי שאחליף אני. לאחר בירור קצר הבנתי שהמנגנון לא מתאים לשעון, ובחנות היצירה הקרובה לא מצאתי מנגנון אחר ולכן החלטתי שזו הזדמנות פז ליצירה!
אני מניחה שמי שמכורה לפינטרסט כמוני כבר ראתה את הרעיון של שימוש בדומינו במקום ספרות השעון. ובכן, אני ראיתי ומיד רצתי ליישם, והנה התוצאה:
הגננת מרוצה וגם אני, בקרוב אעשה אחד לעצמי!
תמיד החשבתי את תחום הצילום כתחום שבו יש לי מה לשפר. כשאני מסתכלת על צילומים שעשיתי לבלוג בתחילתו, אני מבינה שצדקתי. איכשהו עם כל יכולת העיצוב שלי, לצלם צילומים טובים אף פעם לא ידעתי. זה תמיד היה נראה לי כמו קסם חמקמק שאיני מצליחה להבין: איך זה שדברים כ"כ יפים במציאות, יוצאים לי כ"כ לא יפים בצילום.
עם השנים, ניסיתי לקחת את עצמי בידיים: החלפתי מצלמה, קראתי טיפים ובלוגים בנושא ואפילו עשיתי קורס אצל דנה ישראלי המהממת (דרך אגב: מומלץ ביותר). אבל למרות כל הידע שצברתי על זויות, גודל צמצם ומהירות התריס, הרגשתי שהקסם החמקמק אינו נגלה לי. נכון, הצילום שלי השתפר: הצלחתי לצלם את הילדים תוך כדי משחק בלי שיווצר טשטוש, שיפרתי את הסטיילינג של עבודות יצירה, ויצאתי החוצה לחפש לוקיישנים מעניינים לבלוג האופנה שלי אבל לא הייתי מרוצה. אם לומר את האמת, אפילו הייתי קצת מיואשת.
ואז התחברתי לאינסטגרם.
זה קצת מפתיע, אפילו אותי, שבכלל בחרתי להתחבר לאינסטגרם. הרי כל מטרתו היא להעלות צילומים, ואני, כאמור לא מרגישה בנוח בתחום הזה. אבל התחברתי. החלטתי להעלות תמונות של דברים שאני מאד אוהבת: אופנה ויצירה. ככה יהיה לי הכי קל להתמיד. חיפשת את "הקול שלי" כפי שאומרים הממליצים (זהו טיפ נהדר אבל ממש לא הבנתי אותו: למצוא את ה"קול שלך"). והנה זה פלא, התחלתי להרגיש בנוח.
באינסטגרם אנשים יותר מפרגנים. אולי בגלל שבניגוד לפייסבוק לא כולם רואים על מה עשית לייק ואולי מפני שאנשים פשוט מתחברים יותר לתמונה מאשר לסטטוס, התחלתי לקבל פידבקים חיוביים. ראיתי מה אנשים אוהבים יותר ומה פחות וחיפשתי זויות חדשות ואמירות גרפיות מעניינות בסביבתי. ופתאום מצאתי את עצמי הולכת ברחוב ומחפשת נקודות מעניינות של יופי שאפשר לצלם: מכסה של ביוב, פרחים, עלים יבשים או חתול שיושב על הגג. ונדמה לי, שמצאתי אותו: את הקול שלי.
הבנתי שכל האנשים המצחיקים האלה שעומדים בתנוחות מוזרות ומצלמים לעצמם את הרגליים, הם לא סתם מוזרים, אלא שיש להם את היכולת לראות פריים קטן של צילום בעולם גדול שמתנועע. שפס לבן על הכביש יכול להיות יפה כשמוציאים אותו מההקשר, ושבמכשיר הנייד, שבו זילזלתי עד עכשיו, יש אחלה מצלמה ואפשר להוציא ממנה תוצאות די מדהימות. וגם התחלתי להאמין שזה אפשרי: אני יכולה לצלם, ואפילו לפעמים לצלם תמונות טובות.
אז אני מזמינה אתכן לעקוב אחרי באינסטגרם. תהינה של תמונות טובות ותמונות פחות טובות, אבל מה שבטוח יהיה מעניין. תוכלו לראות איך היום יום שלי הופך לעוד סוג של יצירה קטנה, יצירה על גבי מסך הנייד.
